שוברים קריז בכיף 

לטובת כל מי שביקש, ובצדק, לדעת איך נרפאים מההתמכרות לסבל, אזכיר שכדי לנצח, עלינו קודם ללמוד את האוייב. לכן בכתבה זו ובבאות אחריה נעמיק את ההכרות שלנו עם מנגנוני הסבל המתוחכמים. בד בבד אדגיש את הדרכים לריפוי התמכרויות - לא דבר של מה בכך. בכתבה זו אנו נטוס חזרה בזמן אל ראשית ההתחלות, אל שורש כל הדברים, אל היסודות הראשוניים ביותר שהתאחדו על מנת ליצור אותנו, אל הניגודים מהם אנו מורכבים: אור וחושך, חוץ ופנים, יין וייאנג, ובשפתנו, זרע וביצית. הזרע מייצג את החלק בנו ה"רוצה החוצה" בעוד הביצית מייצגת את ה"עזבו אותי בשקט בפנים" שבנו.

הנה, אפילו ברובד הבסיסי ביותר של החיים שלנו - בנשימה - הריקוד בין החוץ והפנים חייב להתקיים כדי לקיים אותנו. לאחר איחוד הזרע והביצית המשיכה חלוקת התאים שלנו לשמר את התכונות שהביא כל יסוד - את הרצון לפרוץ, לצאת ולכבוש את העולם מחד, ומאידך את הצורך להישאר בשקט ולהתכנס בתוכנו. בעולם אידיאלי היינו יוצאים ונכנסים בהרמוניה, היינו יודעים לרוץ ולהשיג כשצריך, וכן לעצור ולהיות אינטימיים כשמתבקש. אך במציאות אין שיתוף פעולה בין חלקינו המנוגדים, אלא קונפליקט "ישראלי-פלסטיני" (המשתקף גם בזוגיות החיצונית שלנו). כל חלק בנו שואף לביטוי אך לא בהכרח מקבל. לזרע יש נטייה לכבוש ולהשתלט, ואכן החיים שלנו מורכבים מהרבה יותר "זרעוניות" - ריצות, הישגים, תחרות וכיבושים מאשר "ביציות", הוויה רגועה וסבלנית. אגב, גם בתחום היופי "הנשי" הגדרנו את הגוף של הרץ הרזה, המהיר, כיפה - לעומת הגוף הביצי בעל הנוכחות הפיזית הגדולה והאיטית.

היסודות והסבל
במקום לחיות יחד בהרמוניה, נלחמים שני היסודות שלנו זה בזה, והדבר משול לנהיגה במכונית כשאנו לוחצים בו-זמנית גם על הגז וגם על הברקס! קוראים לזה סטרס... חוסר איזון הוא מצוקה נוראה ואף מסוכנת לבריאותינו. כשהזרעוניות שלנו משתלטת, היא עושה זאת באובססיביות - אלה כל ההתמכרויות שלנו שאיננו יכולים לשלוט בהם, כולל הוורקוהוליזם והריצה הכפייתית מדד-ליין לדד-ליין, בלי נשימה, בלי הנאה, בלי "כאן ועכשיו". רק כניסה של "הביציות", ההוויה, תוכל לסייע לנו כאן. זו הנקודה בה אנשים אומרים דברים מוזרים, כמו: הסרטן הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לי, או, התאונה ההיא ניערה אותי חזרה לשפיות כי הייתי במרוץ שלא יכולתי לעצור... השאלה היא איך להגיע לאיזון בלי להגיע לסף, לנקודות קריטיות שמסכנות את חיינו? איך באמת לספק את שני הכוחות והצרכים המנוגדים בנו?

ברור ששני היסודות שלנו חיוניים, אלא שאנחנו מזדהים בעיקר עם הזרעוניות (הזכריות) ומקדישים מעט מאוד לביציות (הנקביות) שלנו. בקבלה מכונה הנקביות "השכינה", "בת-המלך האבודה", "ההוויה כולה עכשיו!" ובקיצור, "הכל" - הטוטאליות שהיא אנחנו, כל עולמנו הפנימי. האין זה מחריד כמה מעט מקום יש לנו ל"הכול" שלנו? מילות המפתח לזכריות הן: "כיוון", "יעד", "מטרה", ובמילים אחרות, "השאיפה להגיע למקום אחר". כאמור שני היסודות חשובים. ללא יעד, מטרה והשאיפה להגיע למקום אחר לא היו קידמה והתפתחות. הבעיה היא שאנו כל הזמן ביעד, במטרה, בלהשיג מה שאין, ובגדול - בשאיפה להגיע למקום אחר! כאן מתחיל הסבל שלנו - הרצון להיות במקום אחר, בזמן אחר, במצב אחר. אנו סובלים בכל רגע שאנו רוצים מקום אחר, רגע אחר, אפילו משקל אחר. והדגש בסבל הוא תמיד על "מה עוד אין לי". גם אם אני בריא ושלם, עם קורת גג ומשפחה, חסר לי משהו... אולי חופשה בחו"ל, אולי הבנה, תשומת לב. אנחנו לא מדברים על השאיפה להתפתח, להשתנות, אלא על "מס הסבל" שאנו משלמים בנאמנות בכל רגע שהדגש שלנו הוא על מה עוד חסר.

האושר מלחיץ
כמה רגעים כבר יש לנו בחיים? אז הנה ירד לו עוד רגע מרשימת האושר הדלה ונכנס לרשימה המכובדת של הסבל. שימו לב לטריק הזה, לאוטומט הזה - כמה פעמים ביום, אף מבלי לשים לב יש לכם תחושה שמשהו חסר לכם, שמשהו צריך להיות אחרת? האוטומט שלנו כל הזמן מביא אותנו למקום שרוצה אחרת. עצם הרצון שלנו גורם לנו סבל, ואנחנו בד"כ לא עוצרים לחשוב מה בעצם אני עושה כרגע, איך אני נכנע לאוטומט שהועבר דרך הדורות ותיכנת אותי בלי בחירה. אבל אנחנו יכולים לבחור להפוך כל רגע, בדיוק כפי שהוא, כפי שאנחנו באותה שניה, לרגע של חיים מלאים ומודעים. כן, אפילו רגע פשוט של צחצוח שיניים, תקיעות בפקקים, או שטיפת כלים. מה, שטיפת כלים?! אתם יודעים מה הפחד שלנו בעצם? שהרגע הזה בדיוק כפי שהוא, זה כל מה שיש! מה, זה הכול!? אוי לא, לא, מה פתאום, הרי משהו בפירוש חסר...

וכך, כדבר שבהרגל אנחנו דוחים את האושר לזמן אחר. אנו כמהים לרגע המושלם, לרגע בו יהיה לנו הכל. ואז... אז... אתם יודעים מה קורה אז? ברגע המושלם שלנו שלו חיכינו וחיכינו ועמלנו והתאמצנו להגיע אליו מתגנב לו הפחד! הפחד שזה עומד להיגמר! והפחד צודק, שהרי הכול נגמר. אז אי אפשר לסבול את המתח הזה, והנה ברגע המושלם שלי אני כל הזמן במתח, ואם הוא לא נגמר מעצמו אנחנו "גומרים" אותו, מחבלים בו בדרך זו או אחרת. וגם אם הצלחנו לא לקלקל, הרי שמרוב מתח שזה ייגמר, אתם יודעים מה קרה לנו? המחשבות שלנו נדדו ל... לרגע אחר, למקום אחר. כי זה מה שתמיד תרגלנו ולמדנו לעשות. אז חברים יקרים, יש לנו בחירה ללכת אחר האוטומט לעמק-הסבל המוכר, או להתעורר ולחיות את העכשיו, ולא "לחסוך אושר" לפעם אחרת. אתם יודעים מתי אנחנו פתאום מבינים שהרגע הפשוט הזה הוא באמת הכול ובאמת מושלם בדיוק כמו שהוא? כשאנו מאבדים את היכולת לקיים אותו. על סף מוות אנחנו חכמים, או חלילה עקב תאונה, כשאי אפשר פשוט לשטוף כלים, לשאוב אבק או לשבת בפקק תנועה עם המוסיקה ברקע.

מתחילים גמילה מהסבל
בואו לא נחכה להיות על הסף, לאבד את מה שיש על מנת להעריך אותו. בואו נשים לב בכל פעם שאנו דוחים את האושר לרגע "מושלם" ונתחיל לתרגל במשך היום תזכורת שתאמן את שרירי האושר, מנטרה פשוטה: "זה הרגע!". פשוט נאמר לעצמנו, "זה הרגע!" נסו זאת עכשיו - זה הרגע! נשמע לכם קשה או מגוחך? אז אזכיר לכם כמה אנו טובים במוות, ב"סוף" - הביס האחרון תמיד הכי טעים לנו, הדקות האחרונות של עיסוי, של עונג כלשהו, של החיים (!) הן פתאום הכי טובות. אז רק להזכיר שכל רגע הוא אחרון - כמותו כבר לא יהיה עוד לעולם. הנה הוא עבר. ושוב הוא עבר. ושוב . זכותנו לבזבז כמה רגעים שאנו רוצים. אף אחד לא יתלונן. אבל אם אנו מוכנים להתחייב למצות כמה שיותר רגעים בחיים, נתחיל בשתי מילים פשוטות - זה הרגע!

ניתן לומר שעצם ההנחה היסודית שלנו ש"אנו אמורים להיות מאושרים בחיים האלה" כבר גורמת לנו סבל ותחושה שהחיים אכזבו אותנו. ברגע שאתה משנה הנחה זו ל"אני אמור רק לחקור את מה שיש" כבר התקרבת לאושר והתרחקת מהסבל, שרק גדל ככל שאתה נלחם בו. פנים רבות לו לסבל שלנו. פיתחנו דרכים מגוונות ומתוחכמות להמשיך לשרת את א?ל-הסבל בנאמנות, אולם לרוב אף איננו ערים לכך ופועלים באוטומטיות כמתוך תוכנה שאפילו לא בחרנו. במאמרים הבאים נתוודע לפנים ולדרכים השונות של הסבל. לעת עתה ראינו שבכל מקרה אנו סובלים - בעודנו מחכים ומייחלים לאושר אנו סובלים, וגם כשכבר מגיע רגע מאושר אנחנו חרדים שמא הוא ייגמר. הנטייה האנושית שלנו ברגעים שכאלה היא לנסות להיאחז בכוח באושר, שלא יברח לנו, אלא שעצם החרדה, ההיאחזות, המלחמה, כבר הפכו את חוויית האושר לחוויה של מתח וסבל. ההבנה הפשוטה שהחיים עצמם הם שינויים תמידיים תסייע כאן. לא משנה כמה טוב תרגיש, כמה אושר, כמה הארה תחווה - החיים עצמם מחויבים לשינויים. על כן, ההארה היחידה ששווה להשקיע בה היא היכולת לרכב על (גלי) השינויים. במקום לפחד מהרע כשטוב, ולנסות להיפטר מהרע כשרע - מה שרק מעצים אותו, נזכיר לעצמנו שאם רע עכשיו, זה סימן שהטוב בדרך אלינו! ואם טוב, כל שנותר לנו הוא רק למצות אותו, כי גם הוא לא יישאר לנצח ואנחנו ממש לא צריכים לדאוג להרוס אותו בעצמנו, או אפילו להיאחז בו - החיים ממילא ימשיכו לזרום.

בכתבה "שוברים קריז בכיף" שהתפרסמה באתר nrg מצורף השיר: "מים מים".